פרק 1
את שלומית תמיר פגשתי לראשונה בקיץ 2006, לאחר שהאזנתי באדיקות במשך למעלה משנה, לתכנית הרדיו שלה 'בראייה אחרת'. באותה תקופה הגישה שלומית את התכנית ב'רדיו ללא הפסקה' 103FM יחד עם השדרן קובי אדרי. הייתה זו הנחמה היחידה בנסיעות הארוכות והמייגעות לכוכב יאיר, שם לימדתי במתנ"ס הקהילתי. תכנית הרדיו 'בראייה אחרת' קרויה על שם תפישת עולמה הייחודית של שלומית תמיר. תפישת עולם המאפשרת למאמץ אותה, לסקור באופן מעמיק היבטים שונים של חייו, לעמוד על משמעותם של מכשולים הנקרים בדרכו ולגלות את מהותו וייעודו האותנטיים. למרות היותה אירידולוגית מומחית ודוקטור למדעי ההתנהגות ונטורופתיה, עוסקת כיום שלומית בעיקר בפסיכותרפיה רוחנית. לדבריה, גילתה כי היכולת שלה להבין את נפשו של האדם דרך המסרים שקיבלה, גדולה בהרבה והתמונה הכללית על חייו, הנן בבחינת פריצת דרך, יותר מאשר כל טיפול פיזיולוגי שהוא. ראייתה המטפיזית התפתחה בעת ששימשה מרצה לאירידולוגיה ב'מכללת רידמן' ועמלה על כתיבת ספרה "מה אומרות עיניך". כל אימת שעצמה את עיניה, הופיעו מסרים כתובים מהעולם הרוחני, אשר נגעו לנושאים כלל עולמיים ואישיים כאחד. מסרים שכאלה העבירה גם למאזיניה אשר עלו לשידור. אהבתי להאזין לקולה הענוג מעל לגלי האתר ולהתוודע אל הסיפורים האנושיים המרתקים של מאזיניה. חלקם ניצבו על פרשת דרכים ונעזרו בה כדי לבחור את הבחירות המתאימות להם, למהותם ולחייהם. תשובותיה כמעט תמיד הפתיעו אותם והם נדהמו מיכולתה הנדירה לחדור את הווייתם ולדלות פרטים אינטימיים מעברם, מבלי שהכירה אותם באופן אישי. מחלקם ביקשה לחקור נושא מסוים ולעלות שוב עם ממצאיהם לתכניתה הבאה וכך הובילה אותם בהדרגה אל הפתרון המתבקש לבעייתם. פעמים ארע שפלוני ביקש להיוועץ עמה בנושא מסוים, אך שלומית בחרה לייעץ לו דווקא בנושא אחר, שלטענתה היה נחוץ יותר באותו הזמן. בינתה העמוקה המשיכה להדהד בי גם לאחר גמר התכנית וחוללה שינוי בחשיבתי היומיומית. ציפיתי מדי שבוע בקוצר רוח לימי חמישי כדי לשוב ולהאזין לה. עם הזמן החל נובט בי רצון עז לפגשה באופן אישי . התקשרתי ל'מכללת רידמן' בה לימדה וביקשתי את מספר הטלפון האישי שלה. כעבור מספר ימים אזרתי אומץ והתקשרתי כדי לקבוע תור לפגישת ייעוץ.
הייתי אז בן שלושים ושמונה והצלחתי מאוד בתחום בו עסקתי. עשייתי הייתה עשירה ומעניינת; רקדתי, לימדתי, יצרתי וניהלתי אמנותית פסטיבל ליוצרים בראשית דרכם. מאז שאני זוכר את עצמי הסב לי הריקוד סיפוק רב, אך בשנים האחרונות החל הגיל לחרוט את אותותיו בגופי. מפרקיי כאבו ולא חפצתי להתנועע יותר. למרות שהגעתי להישגים לא מבוטלים בתחום בו עסקתי, חשתי ריק גדול בחיי האישיים ולא הייתי מאושר באמת. לעתים קרובות הייתי נתקף בהתקפי חרדה. ללא סיבה נראית לעין, הייתה הקרקע כמו נשמטת מתחת לרגליי ורציתי להיעלם אל תוך האין. פחד משתק היה אוחז בי ועננה כבדה מכסה את שמי תודעתי. לא הבנתי נכונה מה התרחש באותם רגעים וכיצד עלי להתמודד עם הבהלה האימתנית שהשתלטה עלי. לגופי לקח ימים מרובים לפרוק את המתח הרב שהצטבר בו, במהלך התקפי החרדה ולחזור לכוחותיו. מועקה כבדה רבצה על חזי ומעיי התעוותו בכאב מפלח כסכין. מעטים שיתפתי במצוקתי. רוב הזמן התביישתי בעצמי והתבודדתי מפני הבריות.
הייתי מבולבל מאוד לגבי זהותי המינית. יחסיי עם נשים התבססו בעיקר על חברות, אך נעדרה מהם התשוקה. אל גברים לעומת זאת, פיתחתי אובססיה, אולם באינטראקציה עמם לא חשתי נוח ומעולם לא הצלחתי ליצור קשר אינטימי משמעותי וארוך טווח עם אף אחד מהם. יתרה מכך, מפגשיי עמם הקצינו את העצמה והתדירות שבהם הופיעו התקפי החרדה והמועקה בחזי.
כשיצאתי בגיל שלושים מהארון והכרזתי כבל עם ועדה על נטיותיי, קיוויתי שהדבר יעזור לי להתמסר אליהן ביתר קלות ,אולם למרות שזהותי החדשה התקבלה יפה על ידי הסביבה, היא לא שיפרה את מצבי הנפשי, אלא אף החריפה אותו. החלו לחלחל אלי מחשבות אבדניות, אשר רק הדאגה לגורלם של כלביי המסורים לאחר לכתי, הצליחו להדפן. במשך זמן מה נטלתי תרופות פסיכיאטריות נגד דיכאון, אולם, היה לי קשה לשאת לאורך זמן את תופעות הלוואי הקשות, תחושת הנימול הנפשי ועשרת הקילוגרמים שנוספו למשקלי.
חוסר יכולתי ליישב את הסתירה הפנימית בנפשי, גרמה לי עגמת נפש רבה. מאסתי בחיי הרווקות הבלתי מספקים. חבריי הקרובים התחתנו והקימו משפחות ואני קינאתי בהם והתראיתי עמם פחות ופחות. משנואשתי מזוגיות, התחלתי בודק אופציה של אימוץ ילד מחו"ל, אולם חששתי מגודל האחריות שעמדתי ליטול על כתפיי. אורח חיי באותה תקופה כלל נסיעות מרובות מדי יום ברחבי הארץ ולעתים גם מחוצה לה ולא היה לי עם מי לחלוק בנטל. שאר האופציות המקובלות על בני הדור שלי, למימוש הזכות להורות, לא נראו בעיני מתאימות עבורי.
באותה עת הזדמנו לידיי ספרים מרתקים פרי העידן החדש כגון: 'שיעורים ושורשים בזמן' מאת ד"ר בריאן ל. וייס, 'התקדשות' מאת אליזבת הייך ,'מסע הנשמות' מאת ד"ר מייקל ניוטון, 'אנטומיה של הנפש' מאת ד"ר קארולין מיס ורבים אחרים. הם פתחו בפני עולם חדש לגמרי שלא הייתי מודע לקיומו קודם לכן וגירו את סקרנותי שהלכה וגברה. חיפושיי אחר תשובות הובילו אותי ללמוד באחת מהמכללות לרפואה משלימה. שנים של טיפול פסיכולוגי עזרו לי למצוא אוזן קשבת, להתוודע טוב יותר לרגשותיי ולחשוף טפח אחר טפח את פסיפס הילדות הנשכח. כן גיליתי באמצעותו גורמים מכריעים נוספים על התפתחותי ,שלא הייתי מודע לקיומם קודם לכן, אך למרות תרומתו, היה הטיפול הפסיכולוגי כקצה קרחון ממש, לעומת מה שעתיד הייתי לגלות באמצעות מפגשיי עם שלומית. כחלק מן הגישה הטיפולית בה דגלה, נותרה הפסיכולוגית לגבי בבחינת טבולה ראסה ועל כן מעולם לא התאפיינו יחסיי עמה באמון מלא ובגובה עיניים. לא פעם ולא פעמיים נחלתי אכזבה מ"מורים רוחניים" וממדיומים שהתגלו כאנוכיים. חלק מהם ליטפו את האגו של מטופליהם והיו בעלי מניעים נסתרים. אחרים ניצלו את יכולותיהם למען טובתם האישית והתגשמות נבואותיהם הפכה להיות מטרתם העיקרית. באמצעותה הפגינו את כוחם ומשכו אליהם את חסידיהם. על כן עלו בקרבי חששות מסוימים לקראת המפגש עם שלומית. לא ידעתי עדיין אז, כי הייתה זו רק תחילתה של חניכה מופלאה (כמעט בלתי אפשרית), שותפות לדרך וידידות יקרה מפז שאת קורותיהן אני מבקש לחלוק עמכם הקוראים.
© כל הזכויות שמורות ל"בראיה אחרת".
