פרק 5
מפגשי הראשון עם שלומית, שפך אור חדש על בדידותי וחוסר השייכות שחשתי מאז שאני זוכר את עצמי. כיוון שקיננו בנפשי כבר מהשלב העוברי, נזקקתי לראייתה החודרנית כדי להתחקות אחר מקורם ולהעלותו אל המודע. נדהמתי מיכולתה הנדירה לחדור את הווייתי ולדלות מתוכה פרטים אינטימיים אודותיי, מבלי שהכירה אותי כלל. בנוסף להתרשמותי מראייתה החודרנית, הקרינה שלומית אמפתיה וטוב לב, שקנו מיד את אמוני. היא תיארה אותי כגוזל הבוקע בכוחות עצמו מביצה מבלי דגרו עליה כלל. חשתי בעצמה באמתותם של הדברים והגילוי נסך בי עצב, אך גם הסב לי נחמה. בפעם הראשונה בחיי ראו אותי בדיוק כפי שהנני.
נזכרתי בריברסינג שחוויתי שנים קודם לכן, אשר במהלכו התוודעתי למושבת נשמות, לה השתייכתי קודם לידתי. זוגות עיניים הקיפו אותי מכל עבר, כשהן מרחפות בחופשיות במרחב אינסופי. הרגשתי כמו ילד קטן, מאושר ואהוב עד אין קץ, שכל צרכיו באים על סיפוקם ללא מאמץ. הייתה זו החוויה הקרובה ביותר למה שניתן לתאר כגן עדן. ללא כל התרעה מוקדמת, הגיעה לפתע שעתי לרדת והרגשתי כמי שגורש מגן עדן. זעקתי כמו יתום שהופקר לגורלו והתחלתי נופל מגל אור אחד למשנהו. ככל שהעמיקה נפילתי, הרגשתי נטוש וגלמוד יותר, עד שעצבות תהומית מילאה את כל ישותי. מאוחר יותר חזיתי בהפריית הביצית של אמי על ידי הזרע של אבי. לבסוף נחתי בתוך רחמה של אמי, שמעתי את פעימות ליבה והתנועעתי לקצב נשימתה.
אמי לא הייתה מחוברת לעצמה כשנולדתי ואותה עצבות המשיכה לקנן בנפשי במשך שאר ילדותי . הייתי חולה לעתים קרובות וחשתי רדוף על ידי דמויות זכריות מאיימות ששוטטו ברחבי הבית וערבו לי מעבר לדלתות הסגורות. הן הופיעו גם בחלומותיי, מהם הייתי מתעורר בבעתה וזמן רב היה חולף עד שהייתי נרגע. כששיתפתי את הורי במצוקותיי, הם הסבירו לי שהדמויות שאני רואה הם פרי דמיוני ואינן קיימות במציאות וכך הלכה ראייתי והתעמעמה עם השנים.
בהמלצתה של שלומית פניתי לאחר המפגש לטיפול ביואורגונומי. שיטת אבחון וריפוי, שפיתח רפי רוזן, המתבצעת על הגוף האנרגטי באמצעות טכניקת העפעוף. שיטה זו רואה את האדם כמנותק מהקשר של זמן או מרחב ומאמינה כי פתיחת חסימות אנרגטיות (הנובעות מפציעות, פחדים וטראומות בזיכרון התאי) ושיקום השדות האנרגטיים שנפגעו, מסייעים בחיזוק פוטנציאל הריפוי הטמון באדם ובנטרול ההשלכה של חסימות אלו על חייו בעתיד.
כדי להעלות את תדריי ולהכין אותי לשלבים הבאים בחניכתי, ממליצה לי שלומית להתוודע לצורות חשיבה, שיעזרו לי להתגבר על פחדיי ולרכוש שליטה מחדש על חיי. בנוסף שולחת אותי שלומית, ללמוד את הקורס בניסים בקבוצה.
הקורס בניסים, יצא לאור לראשונה בשנת 1975. הוא נכתב על ידי ד"ר הלן שקמן, באמצעות תהליך של הכתבה פנימית ובעזרתו של ד"ר וויליאם סתדפורד. הקורס בנוי משלושה חלקים; חלק עיוני המסביר את רעיונותיו, חלק מעשי המכיל שלוש מאות ששים וחמישה תרגילים יומיים וחלק המכונה מדריך למורים. הספר עב הכרס, היה ברשותי משך זמן רב והמתין בסבלנות לרגע בו אהיה מוכן לעשות שינוי של מאה שמונים מעלות בתודעתי. במשך שנה הלכתי למפגשים קבוצתיים, תרגלתי באופן אישי וקראתי בו בשקיקה ובהתפעמות. התעמקותי בקורס עוררה בי רגשות עזים והביאה אותי פעמים רבות לכדי בכי. באופן מסקרן ובלתי מוסבר, עורר בי המפגש עמו, התרגשות הדומה לזו שחווים במפגש עם ידיד ותיק. אך למרות עיסוקו של הקורס במשמעות הסליחה ובריפוי מערכות יחסים והפיכתן לקדושות, התקשיתי לתרגם את רעיונותיו המופשטים לחיי האישיים והם היו נותרים חסרי כל משמעות אמתית עבורי, לולא עזרה לי שלומית לחבר ביניהם.
ככל שהתעמקתי יותר בתפישתה של שלומית, כך התחדדה בי יותר ההבנה, כי ה'סליחה', מלשון הסחוס לאמת של היראה, של החזון ושל האלוהות, מתרחשת תוך כדי חקירה, הכרה וקבלה של המורשת הדורית ומתאפשרת כשהאדם משיל מעליו חלקים שקריים שהוטמעו בו, מפסיק לעסוק בשכפול אין סופי של העבר ומתקן את הרצף דורי שלו באמצעות ה'אמצע' - האמת המתקנת של הצורך הערכי. "מהי הסליחה שתוכל לעשות?" הדהדו מילותיה של שלומית בתוכי, "האם תוכל להבין שהסליחה היא לא זו בזה שתרקוד יותר ויותר? הסליחה וההרפיה מן הגופים הללו יהיו בזה שתוכל למצוא מקום שבו אין מבצר, הכול פתוח, הכול זורם ושקט, המחשבה היא אחרת והאנשים הם אחרים. הגוף איננו העניין. העניין הוא הראש. הגוף כבר אין לו תפקיד. אינך כבר צריך לרקוד. אינך כבר צריך ללמד ריקוד. הנך צריך לחשוב. לא הגוף חושב, המחשבה חושבת, הלמידה והחניכה".
בנוסף נוכחתי כי ריפוין של מערכות יחסים והפיכתן לקדושות, אינו אפשרי אלא באמצעות הווייה ראויה לחיקוי. התפישה גורסת כי השיקוף שמעניקה לאדם נגזרתו המפותחת, מתווה לו את הדרך ונוסך בו את ההשראה הנחוצה להתפתחותו. באמצעות הנגזרת המפותחת שלו, מבין האדם את מהות החניכה שלו ומתוודע לרצונותיו העמוקים ביותר. רק לאחר שחייתי די זמן בהווייתה הקרובה של שלומית וינקתי השראה מאורחות חייה, דעותיה, מחשבותיה ומידותיה, ניכר שינוי ביחסיי האישיים.
הוויית היחסים הקלוקלת שלתוכה גדלתי, נסכה בי כאב כה עז, עד כי הפחד לשוב ולחוותו באמצעות יחסים אינטימיים, איים לגדוע את אילן היוחסין של משפחתי. התפישה גורסת כי טרנספורמציה שלילית באה לידי ביטוי כנקמה, מלשון נוטר קבלת מרות/מהות. היא מצביעה על כך שהאדם חייב לקבל על עצמו מרות נכונה, אם הוא חפץ להתוודע אל המהות שבו ולטפחה. הנקמה עוסקת בשכפול אינסופי של העבר, ביצירת מאומה או לחלופין יצירת ההפך הגמור. בנוסף היא מתבטאת כהרדמת הרצון להיות חלק מן השרשרת האבולוציונית של האנושות המתפתחת.
מפאת חוסר יכולתי להתמודד עם פחדיי הלא מודעים, בחרתי להשקיע את כל מרצי בפיתוח ייעודי המקצועי. בחירתי להתמקצע בתחום הריקוד הושפעה מכמיהת ליבו של אבי להיות רקדן וזמר במחזות זמר. אבי עבד שעות מרובות מדי יום כצבע ומבחינות רבות לא נכח כלל בגידולי. עוד מילדותי עודדו אותי הוריי לרקוד במסיבות של חבריהם ותגמלו אותי על כך בפרסים ובמתנות. מאוחר יותר התלוויתי אל אבי להקרנות של סרטים מוזיקליים בקולנוע. יום אחד הציע אבי לרשום אותי לסטודיו למחול ואני עטתי על הצעתו כמוצא שלל רב. נדמה היה לי כי סוף סוף מצאתי דרך להתקרב אליו ולזכות באהבתו. יחד שוטטנו ברחבי העיר בחיפוש אחר סטודיו בו לימדו סטפס. אבי בנה לי בימה קטנה מעץ, כדי שאוכל לטופף עליה בכפות רגליי כאוות נפשי. ככל שהרעשתי יותר, כך התמלא הוא יתר נחת. תלונות השכנים על הרעש נדחו על ידו על הסף. "לבנו", כך אמר, "יש כשרון נדיר והם יכולים לנוח גם בזמן אחר". לפתע זכיתי בתשומת לב, שעד אז הייתה נחלתו הבלעדית של אחי הבכור. אולם הגשמת חלומו של אבי גבתה מחיר שהיה צורך לשלמו.
התפישה גורסת כי האדם הוא מכלול הרצף הדורי שלו. היא רואה באינדיבידואל חוליה משרשרת דורית ארוכה, הכוללת דורי דורות של רצפים. לפי התפישה מטרת קיומו היחידה של האינדיבידואל היא פיתוח הרצף הדורי שלו. התקדמותו ברצף אפשרית לרצף אחד או שניים בהתאם לזמן, ההבנה והגיל, אך אינה אפשרית לרצפים שאינם קשורים לרצפים שמהם הוא בא. במידה והאינדיבידואל מתפתח יתר על המידה ביחס לשרשרתו הדורית, נוצרת מתיחה ברצף הדורי. למרות העניין שגילו חלק מקרוביי באמנויות השונות, לא היה באמתחת משפחתי הון תרבותי, שיכל להוות בסיס לקריירה אמנותית מהסוג לו ייחלתי, ועל כן היווה העיסוק שלי במחול, מתיחה ברצף הדורי .
הוריי לא יכלו לממן את לימודיי הפרטיים ובכל שנותיי בבית הספר היה עלי להצטיין כדי להימצא ראוי למלגות לימודים. את בית הספר ניהלה אישה יוצאת דופן בשם אנג'לה. כבר בפגישתנו הראשונה עמה הרגשתי כלפיה רגש חזק ובלתי מוסבר. היא ישבה אז במזכירות בית הספר והזמינה אותי להצטרף לשיעור ניסיון למחרת היום. אנג'לה אימצה אותי כבן והחזירה לי חלקים רגשיים ואימהיים רבים. היא ראתה בכישרוני מתנה שיש לטפחה והזדמנות להביא את עצמה לידי מימוש כמורה. הייתי בידיה כחומר ביד היוצר. בין השאר, אימצתי לעצמי משמעת נוקשה, אשר התעלמה תכופות מצרכיהם הבסיסיים של הגוף והנפש והחריפה את מצבי הבריאותי. מחלת האסתמה ממנה סבלתי העידה ללא ספק על החוסר שלי בחמצן ועל צורך גדול במרחב. עם גיוסי לצבא הוכרתי כ'רקדן מצטיין' וזכיתי בתנאי שירות שאפשרו לי להמשיך ולפתח את כישוריי, אולם הפכו את שרותי הצבאי למשמים. מיד עם שחרורי מהצבא טסתי לחו"ל ורקדתי במספר להקות מחול מובילות בתחומן. בניסיונו להתנתק משרשרתי הדורית דהרתי לדרכי בחיים, נדדתי לעולמות אחרים, לבשתי תחפושות שונות, אימצתי לעצמי שפות ומנהגים חדשים, התוודעתי לתרבויות רחוקות והכרתי אנשים מרתקים שהותירו בי את חותמם. במשך עשור התגוררתי בבירות שונות באירופה ועבדתי עם גדולי היוצרים בני זמננו. אולם במהלך כל אותו זמן, נאחזתי בהצלחתי כבקרש הצלה ושחזרתי אותה שוב ושוב, כדי לא לפגוש את הריקנות והכאוס ששררו בחיי האישיים. כלפי חוץ נראיתי כפורס כנפיים, אך כלפי פנים הייתי חלש, חרד ועייף. הצלחתי הפכה אותי בעיני אחדים לבלתי מושג והרחיקה אותם ממני. אחרים התקרבו אלי במטרה לשלוט בי, לינוק את חיותי ולנצל את חולשתי הפנימית. פיתחתי דפוסי אישיות נרקיסיסטית ולא הייתי מספיק רגיש ומתחשב כלפי זולתי.
בגיל עשרים ושמונה פוטרתי מהלהקה בה רקדתי בשל חילוקי דעות עם מנהלה. הדבר הכה בי כרעם ביום בהיר. תדמיתי התנפצה לפתע לרסיסים ומערך מנגנוני ההגנה שלי קרס וחשף את שבריריותי. ניתוח קיסרי קוסמי, כמו זה שחוויתי, מתרחש לפי התפישה במצב של אין ברירה וכופה על האדם להתהפך קודם שהוא נולד למציאות חדשה הנחוצה להתפתחותו. לא ידעתי לאן לפנות ומה לעשות, אך התעקשתי להוכיח שאני יכול להצליח גם בכוחות עצמי. במשך זמן מה ניסיתי את כוחי כיוצר עצמאי, אולם ללא המעטפת התומכת של הלהקה, נשחקתי במהירה.
בגיל שלושים הגיע המשבר שלי לשיאו והתחלתי לחוש תופעות מטרידות. מועקה רבצה על חזי וחרדה החלה לקנן בנפשי. כוח חזק ובלתי מוסבר משך אותי לחזור אל האקולוגיה שהשארתי מאחוריי שנים קודם לכן. החלטתי לארוז את חפציי, להיפרד ממכריי הרבים ולשוב הביתה.
התפישה מדמה את האינדיבידואל המנסה בכל כוחו להתחבר לרצפים לא לו, לצמח שנותק מבית גידולו הטבעי וגדל בתנאי מעבדה מלאכותיים וסטריליים. עם הזמן, כך היא גורסת, מפתח האינדיבידואל כמיהה לא מודעת לשוב אל מקורותיו כדי לסנכרן מחדש את הרצף הדורי שלו.
עם חזרתי ארצה, שכרתי דירת שני חדרים קטנה בנווה צדק, רכבתי ברחבי העיר על אופניים ואימצתי שני כלבים; ג'וי ולואיג'י. שוב הייתי קרוב להוריי, אשר הספיקו להתבגר מאז נסיעתי ושמחתי על האפשרות לגלותם מחדש. עולם המחול המקומי קיבל אותי בזרועות פתוחות והעניק לי נחיתה רכה מן הבחינה המקצועית, אך דברים רבים השתנו מאז נסיעתי והדבר הקשה עלי להתמקם מחדש במציאות המקומית. ניסיונותיי לשחזר את הצלחתי כרקדן גם בתחום הכוראוגרפיה לא צלחו כפי שייחלתי. אמנם, יצרתי יצירות שזכו להערכה, אך לא היו באמתחתי משאבים מספיקים להקמת להקה עצמאית שתבצע את יצירותיי. האמנות עוסקת באמת נוקבת ולוקחת את העוסקים בה עד הקצה, אולם אני נזקקתי יותר מכל באותה עת ליציבות ומצאתי אותה בהוראה. זו, אמנם חסרה את הריגוש והיצירתיות המוכרים, אך מילאה אותי סיפוק מסוג שטרם הכרתי קודם לכן. לפתע הייתי שותף לעיצובם של תלמידים רבים בגילאים שונים, אשר שתו בשקיקה את הידע והניסיון שחלקתי עמם והיו מלאי תודה על כך. בנוסף, סיפקה לי ההוראה הכנסה קבועה, אשר אפשרה לי לקבל הלוואה ולהשקיע את חסכונותיי ברכישת דירת גן מרווחת. ביתי היפואי, היה בעל תקרות גבוהות והוא שכן בשכונה בה נולדתי. שוב חזרתי אל נקודת ההתחלה כדי להתחיל את חיי מחדש. חפצי הנוי הרבים שרכשתי במהלך נדודיי ברחבי העולם, מילאו את חלל הבית ושמרו בו את זיכרונותיי. כדי לעמוד בגובה החזרי ההלוואה, השכרתי חדר כמשרד אדריכלי. אורח חיי החדש תמך בחיפושיי אחר תשובות למצבי הקיומי ואפשר לי לטפל יותר בגופי הכואב שנשחק במהלך השנים. "האם תוכל לקפוץ מדרגות, מדרגות, מדרגות בגלגול זה ולהפוך את הסחוסים שבעבורך לכאלה שלא כואבים? והאם תוכל אתה להחליף את הבצורת במבצר הזה לחיים אחרים ולהיוולד מחדש?" נזכרתי בשאלותיה של שלומית. הן נותרו ללא מענה, אך המשיכו להדהד בתוכי זמן רב אחרי שמפגשנו תם.
כל הזכויות שמורות ל"בראייה אחרת".
